<h1>ארחות חיים הלכ' מעקה סימן א'</h1>
<h2>דף ט.</h2>
מים שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים ולא ירחץ בהם את הבית ולא יגבל בהם את הטיט ולא ירחץ בהן (כפיו) [פניו] ידיו ורגליו. זה הכלל כל שיש בו סירטא אסור אין בו סירטא מותר כגון גב היד וגב הרגל ורומנא דאפא. ולא ישקה בהן בהמתו ולא בהמת חבירו אבל משקה אותן לחתול. ונקורי תאנים וענבים וקישואים ודלועים ואבטיחים אפילו גדולים ביותר או קטנים בין תלושין בין מחוברין. וכן כל דבר שיש בו לחה ונמצא נשוך אפילו ראה צפור יושב ומנקר אסורין חוששין שמא במקום נקב נקב.
<h2>דף מט:</h2>
וסמכו ז"ל על לאו דלא תשים לאסור לכל דבר שיש בו סכנה כגון לשתות מים מן האגמים ומן הנהרות [לא] בפיו ולא בידו אחת. ולא יניח פיו על גבי הסילון וישתה מפני סכנת עלוקה וכן מים מגולין ע"כ. וכן השותה משקין מגולין שעבר עליהן הלילה. ואמר רב יהודה אמר (רב) [שמואל] והוא שלנו בכלי מתכות. אמר רב פפא וכלי נתר ככלי מתכות דמו. וכן נמי יש לו לאדם כששותה מים שהובאו מן הנהר לשפוך מעט קודם שישתה אם לא שהו בבית מעט אבל אם שהו לית לן בה. ואם יש אדם אצלו צריך לשפוך גם כן מעט קודם שישתה כדגרסינן בירושלמי במסכת תמיד חמרא בפרמיא (?) שפך פי' ליין תקנח הכוס ולא תשפוך משום הפסד אוכלין ולמיא שפך פי' שפוך מהמים משום מאוס. ומעשה באדם אחד ששתה מים ונתן לתלמידו ולא שפך מהן והתלמיד היה איסתניס ומת בצמא על כן תקנו ז"ל לשפוך מעט אחר השתייה. יין ואפילו הוא מזוג ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ יש בו משום גלוי. והחלב והדבש והציר אבל שאר משקין אין חוששין. יין מבושל ויין תוסס ויין או מים או חלב שהיו חמין כל זמן שההבל עולה מהן וכן שאר משקין שיורד עליהן מלמעלה משקה טפה אחר טפה וכן כל משקים שנתערב בהן דברים חדין או דברים מרים עד שנשתנה טעמן אין בהם משום גלוי.
<h2>דף קלו.</h2>
ובית השותפין חייב במעקה מ"מ לרבנן דר' אלעי. ובית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המעקה.
